על סגירת המעגל והמחיר שנותר
דממה:
זהו רגע שבו המילים מרגישות קטנות מדי, כמעט חסרות תועלת מול עוצמת השתיקה שתשתרר בבתים רבים כל כך. עם החזרתו של החלל האחרון, נחתם הפרק הפיזי של אחת הטרגדיות הלאומיות הקשות ביותר שידענו. במשך למעלה משנתיים, מדינה שלמה עצרה את נשימתה בכל פעם שהותר לפרסום שם נוסף. היום, כשהארון האחרון עושה את דרכו הביתה, אנחנו לא מרגישים הקלה, אלא מועקה מזוקקת. זוהי סגירת מעגל שאין בה חגיגה, רק דממה דקה של אבל לאומי. הלב יוצא אל המשפחות שעבורן הזמן עצר מלכת באותו בוקר של אוקטובר, והיום הן מקבלות סוף סופי, כואב וקר. החזרת החלל האחרון היא לא רק אירוע הומניטרי או צבאי; היא מבחן הריבונות האחרון. ישראל הוכיחה שגם במחיר דמים כבד, היא לא משאירה אף אחד מאחור, גם אם זה לוקח שנים של לחימה עיקשת ומשא ומתן מורט עצבים.
בין ערבויות בינלאומיות למבחן הביצוע
השאלה המהדהדת כעת במסדרונות השלטון ובבתי הקפה היא האם זהו אכן סוף הפסוק. גורמים מדיניים בכירים מאשרים כי הגעתו של החלל האחרון היא שיאו של הסכם המסגרת הסופי, כאשר רוב סעיפי ההסכם, שכללו שחרור אסירים כבדים, נסיגת כוחות ממרכזי ערים והפסקת אש ארוכת טווח, קוימו על הנייר. בצד השני של המתרס, חמאס כפי שהכרנו אותו בשנת 2023 אינו קיים עוד כריבון, אך גרורותיו ושרידיו הפוליטיים ניסו לסחוט עד הרגע האחרון כל טיפת לגיטימציה דרך קלפי המיקוח האחרונים שנותרו בידיהם. למרות שההסכם נשען על ערבויות בינלאומיות של ארצות הברית, מצרים וסעודיה, בישראל מבינים היטב שביטחון לא קונים בערבויות אלא במוכנות מבצעית מתמדת.
סוף התמרון ומעבר לאכיפה אסטרטגית
עם זאת, טעות יהיה לחשוב שהחזרת החטופים מסמנת את חזרת השגרה של השישה באוקטובר. הפרשנות המקובלת במערכת הביטחון היא שאנו עוברים כעת משלב של מלחמה עצימה למערכת של אכיפה אסטרטגית. התמרון האוגדתי הגדול הסתיים, אך צה"ל שומר על חופש פעולה מבצעי מוחלט בכל גזרה. עזה של היום שאחרי מחולקת לאזורי שליטה, כאשר המעטפת הביטחונית והשליטה בצירים המרכזיים נותרו בידי ישראל, בעוד הניהול האזרחי מנסה להתגבש תחת גוף פלסטיני טכנוקרטי שאינו מזוהה עם הטרור. המלחמה לא הסתיימה בניצחון בליץ קלאסי, אלא בהתשה מוחלטת של תשתיות האויב ובשינוי כללי המשחק.
עזה של 2026: פירוז תחת פיקוח הדוק
עזה של שנת 2026 היא עיר של הריסות שמתחילה בקושי רב תהליך שיקום תחת פיקוח הדוק, וההתייחסות הישראלית אליה השתנתה מהיסוד. כיום נהוגה מדיניות של אפס סובלנות, במסגרתה כל ניסיון לשיקום תשתיות צבאיות נענה בתקיפה מיידית. הרצועה מפורזת בפועל ואינה יכולה עוד להחזיק צבא או נשק כבד, וכל סיוע הומניטרי העובר לתוכה נדרש לבידוק קפדני. במישור הגיאוגרפי, ציר פילדלפי נותר כחיץ ביטחוני קריטי שמטרתו למנוע את התעצמותן של התארגנויות טרור חדשות ולהבטיח שמה שהיה לא יהיה עוד.
חשבון נפש ושינוי סדר היום הלאומי
החזרת החלל האחרון מסירה אמנם את הנטל המוסרי הכבד ביותר מעל מקבלי ההחלטות, אך היא מציבה אתגר חדש בדמות דרישה ציבורית לביטחון מוחלט. תפיסת ההגנה השתנתה ללא היכר, והציבור בישראל אינו מוכן עוד להסתמך על המשוואה של שקט ייענה בשקט, אלא דורש סיכול אקטיבי של איומים גם במחיר של הסלמות נקודתיות. סגירת המעגל מאפשרת אמנם תחילתו של תהליך ריפוי פנימי בחברה הישראלית, אך הפצע הפוליטי נותר פתוח, והשאלות הנוקבות על אודות העיתוי והמחיר יוסיפו להדהד במערכות הבחירות הבאות. כעת, כשסוגיית החטופים בעזה מאחורינו, צה"ל פנוי רגשית ומבצעית לרכז את כל כובד משקלו מול האיום מצפון, מה שמשפיע ישירות על תחושת הביטחון של תושבי הגליל והמדינה כולה.
נקודת מפנה היסטורית
לסיכום, חזרת החלל האחרון היא נקודת המפנה ההיסטורית של המערכה. זהו סופו של שלב הלחימה למען החטופים, ותחילתו של עידן חדש שבו ישראל חייבת להגדיר מחדש את גבולותיה, את עוצמתה ואת החוזה שלה עם אזרחיה. אנחנו בוכים היום, אך עלינו לפקוח עיניים מחר, שכן המזרח התיכון אינו עוצר למנוחה.
להצטרפות לקבוצת עדכוני "בני ברק עכשיו" בוואטסאפ
מעוניינים להגיב? לדווח? צרו איתנו קשר במייל האדום
כתיבת תגובה