במהלך השנים, נפגשתי פעמים רבות עם מי שהיה חבר כנסת עד לא מכבר, והחל מיממה לאחר הבחירות יעדר משמו הפתיח "ח"כ", הרב אורי מקלב.

נפגשתי עמו פה ושם בלשכתו, בארועים רבים, בכנסת או במשרד התחבורה שבו כיהן במשך תקופה כסגן שר, כשאנו משוחחים בנושאים רבים ומגוונים בכל פעם מעין המאורע. אך בכל הפעמים הללו, שהתרחשו לאורך שני עשורים לפחות, היה תמיד משהו שחזר על עצמו ובדיוק מפליא.

היו אלו הפתקים שעמם התעסק איש שיחנו, הרב מקלב, לאורכה של כל השיחה, כשלא היה זה משנה האם היה מדובר בראיון לעיתון או בשיחה על נושא העומד ברומו של עולם. תמיד, אבל תמיד, הוא היה עסוק עם אותם פתקים, 'צעטאלאך' בלשון העם, שנחו לפניו כשהן דבוקות לשולחן, כשהוא מתעסק עמן ומקבץ אותן לערימה האחת אחר השניה. וכשהוא הניח את האחת על השניה, ידענו שברגעים אלו הוא הסיר בעיה מליבו של אחד הפונים אליו.

כי אכן, לא היה זה סוד שכל מי שהתמודד עם בעיה, ואין זה משנה אם מדובר בקריטריון נוקשה של הביטוח הלאומי, התעלמות של נציג אטום בעיריה או ניסיון נואש להשיג טופס נחוץ ממשרד ממשלתי, ידע את הכתובת. כל שהיה צורך הוא לגשת לח"כ הרב מקלב, לשתף אותו בבעיה, כשמכאן והילך היא הפכה והיתה לבעיה האישית של מקלב.

בשעות הקרובות – והדגש הוא על שעות, לא על ימים – הוא היה עסוק כולו בפתרונה של אותה בעיה, כשעד שהיא לא טופלה וסודרה היא נחה לפניו כ'צעטאלע', כשלכולם היה ברור שכל עוד היא שם – המשימות היומיות טרם הושלמו.

דוגמא לחיקוי

עם הזמן, התמסדה מסכת העשיה של ר' אורי, שאותה החל כאברך צעיר בשכונת רמות, היא שוכללה במסגרת תפקידו בעיריית ירושלים ולאחר מכן הפכה לשיטה בזכות עצמה בשנותיו כח"כ וכסגן שר. קשת הפונים אליו שהורכבה מאזרחים מכל גווני הציבור, לאו דווקא מאלו שנמנו על קהל בוחריו הטבעי, נחשפו לעשייתו של האיש שראה בתפקידו שליחות לסייע לכל יחיד, והיא הלכה והתרחבה עם כל יום שעבר. במקביל, שכלל הרב מקלב את שיטת עבודתו כך שהוא הצליח לתת מענה נרחב יותר לכמה שיותר פונים.

מקלב היה זה שהמציא את השיטה, ובזכותו ובהשראתו דבקו בה גם אחרים. אם בעבר היה ברור כי שליח ציבור, ובוודאי ח"כ, אמור לייצג את הכלל ולא להתעסק עם בעיותיו של הפרט, הרי שמקלב שינה את המשוואה.

בזכותו ישנם כיום חכ"ים נוספים או חברי מועצות, שמנסים 'להיות מקלבים' והם נחשפים למצוקות ומנסים לסייע. אך לכולם היה ברור, שכל אלו מהווים רק חיקוי, מבורך אמנם, למקור עצמו.

שלא לדבר על מקלב שהפך את לשכתו למעצמת עזרה. הוא קיבץ סביבו צוות שמורכב מאנשים שיודעים להקשיב ויודעים לתת מענה. עוזריו ידעו שאין משהו שישמח את האיש כמו העובדה שהפניות שהועברו במהלך היום טופלו עד האחרונה שבהן.

הוא מעולם לא דרש כתבות יח"צ, גם לא תמונות, וכל מה שהעסיק אותו היתה המשימה להועיל לעוד יהודי ולסייע לעוד פונה. אמנם, ה'צעטאלאך' הצהובים הפכו לתוכנת מחשב עם יכולת ניטור ומעקב, כשלצד הפתרונות שניתנו ליחידים גם קודמו הצעות חוק שנולדו רק בזכות ההיכרות המעמיקה עם השטח ומתוך רצון להביא לפתרון מערכתי כולל. אך אותה רוח של נכונות ודבקות במטרה, היא היתה שם במלוא העוצמה ולא עומעמה.

זו גם הסיבה להקמתה של 'הרשות החרדית' עליה ניצח הרב מקלב. בעוד שאחרים, ולא ננקוב בשמות, דאגו לעצמם לתופינים בדמות העברות קואליציוניות שעשו את דרכם למעגלים הקרובים, מקלב היה זה שניצל את החברות וההשפעה בקואליציה בכדי לבנות תשתית שתמשיך לפעול הרבה אחרי שהוא יסיים את תפקידו במשכן הכנסת.

מדובר במכלול של תוכניות ממשלתיות שנבנו ביד אמן והן מסייעות לישיבות, לקידום בריאות, להעמקת הלמידה בנושאים מגוונים כמו זהירות  בדרכים וכלכלה נבונה, וכל זאת בתקצוב מוסדר ובתוכנית עשויה לתפארת, כך שגם יועמש"ית לעומתית כמו מיארה ואפילו מחליפיה יאלצו  לומר הן ולתת לה להמשיך  בדרכה.

פיגוע עצמי

דווקא משום כך, קשה להבין מה עבר בראשו של אדריכל ההדחה המבישה – אין לכך כל מונח מכובס אחר – כשהחליט לסיים באבחה אחת את תפקידו של הרב מקלב, לצד סילוקו של הרב גפני מהזירה הפוליטית. גם אם נצא מנקודת הנחה שמדובר בפוליטיקה שבה אין סנטימנטים, אך גם השיקולים הקרים של ריווח והפסד אמורים להטות את המטוטלת ולמנוע כל ניסיון להרחיק את מקלב מהעשיה.

בכך הרי אין ספק: מה שמקלב הספיק לשכוח בתחומי הסיוע לזולת, האחרים עוד לא הספיקו ללמוד. האיש הפך והיה במהלך השנים לדגל הבולט של דגל התורה, כשדמותו היתה בבחינה של 'כזה ראה וקדש'.

אם היו כאלו שהתבלבלו וחשבו שהם הגיעו לאן שהגיעו בכדי לדאוג לעצמם או לסביבתם הקרובה, הרי שדי היה במפגש אחד, בודד, אם הרב מקלב בכדי לקבל את הפרפקטיבה הנכונה. פגישה אחת מול השולחן עמוס ה'צעטאלאך', עשתה מה שלא עשו אלף ימי  עיון והרצאות שמטרתן להנחיל לנציגים את 'מהותה ודרכה של  התנועה'.

הרב מקלב שיקף בעצם הווייתו, בדיבורו, בהתנהלותו, בנימוסיו ובצניעותו, את כל הטוב והיפה בדגל התורה בפרט ובעשיה הציבורית החרדית בכלל. על אף שנותיו הרבות בעשיה הוא לא התבלבל, והוא לא שכח את המטרה שהציב לעצמו בטרם עשה את דרכו לראשונה אל בניין הכנסת.

וחשוב לחדד: את המטרה הזו הציבו רבותיו, מקימי 'דגל התורה', שלצד העשיה הציבורית שאפו לראות את הנציגים מסייעים בכל דרך לציבור בני התורה ומנסים להקל מעליהם את העול וההתמודדות בכל תחומי החיים.

והנה דווקא כעת, כשביקורת ציבורית אינה חסרה וכשלראשונה מתמודדת הנציגות החרדית עם איומים משמעותיים מבפנים, מוצאים לנכון אדריכלי ההדחה לקפל ולהשליך את הדגל שבו התהדרה התנועה, ועוד לבצע את ההדחה בצורה מבישה כל כך. והאמת, שזו לא היתה הדחה. זו היתה עריפת ראשים על כל המשתמע. רק משיחה בזפת ובנוצות היתה חסרה להשלמת התפאורה.

מה שברור שזה היה צעד שפוגע כבר כעת אנושות ב'דגל התורה', והיא תתמודד עם ההשלכות כבר בטווח הקרוב. מוזר מאד, ולדעתי כדאי לבדוק את הסיבות והמניעים שגרמו לכך  שדווקא בעת הזו ראה האיש לנכון לקפל את הדגל, ולבעוט החוצה את מי ששיקף עד היום את הטוב, הנאצל והיפה בתנועה שעד כה יכלה לכנות את עצמה כ'דגל התורה'. אם ישנה דוגמא להרס ולפיגוע פנימי, הרי שזו בדיוק הדוגמא הקלאסית שעוד תילמד.