בין "אשמים" ל"אחראים" | טור דעה כאוב
הבשורה המרה שהכתה בנו אמש – על בחור צעיר, מלא חיות, שסיים את תפילתו או מחאתו ומצא את מותו תחת גלגלי אוטובוס בדרכו חזרה לישיבה – היא לא רק "עוד ידיעה" בלוח המודעות המדמם של השבועות האחרונים. היא זעקה שחייבת להרעיד את אמות הסיפים של המגזר כולו.
הסיפור הזה לא עומד לבדו. הוא מצטרף לשרשרת טראגית של "מיתות משונות" שפוקדות אותנו בתכיפות מעוררת דאגה: הבחור שנדרס בהפגנה בירושלים, בחור שטבע בנחל, הפעוטות שנשמו את נשימתם האחרונה במעונות.
בכל פעם שמתרחש אסון, המנגנון האוטומטי שלנו נכנס לפעולה. אנחנו מחפשים "אשם" חיצוני. זה נוח, זה מרגיע את המצפון, וזה בעיקר מסיר מאיתנו את כובד האחריות.
"הממשלה לא תקצבה."
"המשטרה לא אבטחה."
"בג"ץ והיועמש"ית כבלו את הידיים."
"הנהג היה פראי."
יתכן שהכל נכון. יתכן ולכאורה ישנם אף מחדלים מערכתיים, יתכן שיש רשלנות של פוליטיקאים, ובוודאי שיש לתבוע דין וחשבון מהרשויות. אבל האם ההאשמה הזו היא פתרון? האם היא זו שתמנע את הלוויה הבאה?
כשאנחנו מפנים את כל האצבעות החוצה, אנחנו שוכחים אצבע אחת שחייבת להיות מופנית פנימה. אנחנו מתבלבלים בין אשמה לבין אחריות.
"ונשמרתם מאוד" – לא המלצה, אלא קדושה
התורה שלנו, זו שאנו מוסרים עליה את הנפש, מזהירה בחומרה שאין כדוגמתה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המילה "מאוד" אינה לקישוט. היא מלמדת שחובת הזהירות היא לא עניין טכני או "חוק יבש" של המדינה – היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם שלנו.
קדושת החיים ביהדות היא ערך עליון. כשבחור חוזר מהפגנה ומתפרץ לכביש, או כשמוסד חינוכי פועל ללא פיקוח בטיחותי מינימלי, אנחנו לא רק מסתכנים – אנחנו עוברים על דברי תורה. האם אנחנו באמת מחנכים לזהירות בדרכים כפי שאנחנו מחנכים לזהירות בברכות? האם "ונשמרתם" נתפס אצלנו כחובה באותה רמת חשיבות של שמירת שבת?
במרחב הרשתי ובשיח הציבורי עולה לעיתים הטענה ש"הכל בידי שמיים". זו טענה יהודית נכונה, אך היא הופכת לעיוות מסוכן כשהיא משמשת כתירוץ לרשלנות. הגמרא מלמדת אותנו ש"אין סומכין על הנס".
הגיע הזמן שנשאל את עצמנו שאלות קשות:
תרבות ה"יהיה בסדר": האם אנחנו מזלזלים בכללים בטיחותיים מתוך תחושה ש"לנו זה לא יקרה"?
חינוך לערך החיים: האם בתוך מערכת החינוך המפוארת שלנו, אנחנו מעניקים לילדים את הכלים לשמור על חייהם כערך דתי וקדוש?
ההנהגה הציבורית: האם אנחנו דורשים מנציגינו לא רק "תקציבים" ו"חוקים", אלא גם פתרונות בטיחותיים, הסברה ותשתיות שישמרו עלינו פיזית?
הפתרון לא יגיע רק משיפוץ כבישים או מהחלפת ממשלות. הוא יגיע משינוי תודעתי עמוק. כשאנחנו לוקחים את החיים בצורה קדושה יותר, זה משפיע על הכל: על האופן שבו אנחנו נוהגים, על האופן שבו אנחנו חוצים כביש, ועל האחריות שאנחנו מגלים כלפי הילדים שלנו במעונות.
זה יעשה לנו טוב בחיים האישיים, זה יעצב את הדור הבא כדור אחראי ושקול יותר, וזה בעיקר יעצור את מסע הלוויות המיותר הזה.
אל לנו לחכות לאסון הבא כדי "להאשים". עלינו לפעול עכשיו כדי למנוע. כי בסוף היום, כשהאוטובוס דוהר או כשהמים בנחל גועשים, רק האחריות האישית והקהילתית שלנו היא שתקבע אם נחזור הביתה בשלום.
"ובחרת בחיים" – זו לא רק סיסמה, זו חובתנו הקדושה.
להצטרפות לקבוצת עדכוני "בני ברק עכשיו" בוואטסאפ
מעוניינים להגיב? לדווח? צרו איתנו קשר במייל האדום
כתיבת תגובה